בול ההצדעה ל"אליאנס – כל ישראל חברים" מחזיר אותנו עשרות שנים לאחרו, לילדות הצבעונית, לימי שנות החמישים. כילדי כיתה אלף בבית הספר אליאנס בשכונת מחנה יהודה, הכרנו עולם של נימוסים צרפתיים, כל מורה היה "אדון", כל מורה "גברת" ומי שכח את הזריקות בחדר האחות, גברת זמרן.
תמיד זכרנו את בית הספר כמבצר של דעת, מקום שאהבנו לרכוש בו השכלה. למדנו עשרות פרקים בתנ"ך בעל פה, ואני זוכר שימים כשבגרנו והגענו לתיכון היוקרתי בירושלים, תיכון ליד האוניברסיטה העברית, ניגשנו לחידון התנ"ך וזכינו אני ואחי התאום בשני המקומות הראשונים באליפות התנ"ך העולמית. זכות הראשונים והאשראי הגיעו לאליאנס, שם ידעו לחנך אותנו לאהוב את התנ"ך והשיעורים של גברת וינקלר היו הצגה בשידור חי. כשאליהו הנביא עלה בסערה השמימה, ראינו את גברת וינקלר יורה ברקים וכולה עולה בלהבות במרומים. האש היוקדת בעיניה ודבריה הנבואה שלה נותרו לנצח.
את פנינו קידם בפתח שער הברזל. שנים חשנו זה שער ההגנה על חיינו. יום הלימודים החל במגרש המסדרים, בשירה שפותחת את היום, ולא התביישנו לשיר את ההמנון, את השיר מן התפילה "אדון עולם אשר ברא"...
כמובן, אי אפשר לשכוח: כשהמורה נכנס לכיתה וקידם אותנו בברכת שלום, כולנו קמנו בכבוד ובהוקרה. ידענו לברך בצרפתית, ללמוד שירים בצרפתית, ואהבנו ללמוד בשיעורי הזמרה שירי ארץ ישראל אמיתיים וכנים. "נבנה ארצנו ארץ מולדת"..."על כתף הר פורח"...לא שכחנו את דוכן המורה שהיה תמיד מוגבה, המורים היו מורמים מעם.
מי שמגיע משוק מחנה יהודה בירושלים, עובר את מבנה המשטרה הישן, מתקרב לבניין כלל, מבין הכול. בניין של חנויות החליף את מחוז ילדותנו – את בית הספר שלנו, אליאנס כל ישראל חברים. נכון, השאירו לנו עצם למזכרת. שבר מן ההריסות. הרשנו יתומים, הרגשנו שהכל חרב, ששער הברזל קרס.
לימים מצאנו אותו, זר וחי בגלות. המביט היום אל השער יראה שער ברזל הניצב בין שני עמודי אבן. גדרות האבן משני צידי העמודים הן גידמות ואינן מתחברות לשום מקום. זה מה שנותר מבית הספר שלנו "אליאנס" (כל ישראל חברים) לבנים.
היינו אז קרוב לבני שלושים. כתה אלף ושנת 1966 היו רחוקות. עידן שלם חלף, עידן של תמימות אבודה. ב-1977 עברנו כאן סמוך למקום שבו עמד בית הספר, וראינו גדר פח מקיפה את כל האיזור , ומעבר לה בור פעור ובתוכו שברי אבנים מבית הספר שאיננו עוד. על הגדר היה תלוי שלט "סכנה כאן בונים". כך פתאום , בלי הודיעה מוקדמת לתלמידים ולהורים, עקרו את בית הספר והחליטו להקים עוד מרכז קניות ומשרדים "מרכז כלל".
על הריסת בית הספר נכתבו שירים: בלפור חקק, אחי התאום כתב את שירו "איזו שלולית אדומה" (בלפור חקק, שירי מולדת עמ' 39 ,1987 ) ואני פרסמתי אז את שירי - "תעודה נשכחת" (הרצל חקק , תעודה נשכחת , השיר מופיע על העטיפה האחורית, 1987).
זה לשון השיר שלי:
תעודה נשכחת
בסודר הצבאי הייתי ילד
בוער וחולם. הצבעים היחידים על הארץ השחרה
היו זעקה
של אש. ופתאם חלומותי.ופתאם מראם שנה כמו לא
היו כלל. מתי
הייתי ילד. מתי לבשתי סודר צבאי שאמא קנתה
מרוכל זקן. על הגזזטרה החלודה אור כתם
שמראהו כדם שפוך. גם אז היו
טלאים במרפקי וגם במקום שאהבתי היה אור
לבן. כאן ברחוב אגריפס היה בית ספרי. עכשו
הכל נחרב. רק אור לבן.
כשאני שב ממלחמות חיי אין
בת חלום שתצא לקראתי. את בית הספר אליאנס לבנים
עקרו בכלי מות. בבקר היינו עומדים ושרים:
אליאנס, אליאנס, כל ישראל חברים.
ובמקום האור הלבן, הקימו מבצר של חניות, אגרוף
של שיש וכלי כסף. היכן אדון סגל ואדון זמרן.
היכן גברת וינקלר המורה לתנ"ך. ועמוד הענן.
שקיעה נוראת הוד קדמה פני ובאפק לבוש הזית
נלקח ילד בוער. הלכתי בו
ליד חנות ובה קרקפות קרשים,מכבנות ומחלפות שער.
כאן מכרו ספרי תורה. ובמקום רוכל הסודרים
מוכרים בשר. הכל משנה פניו. וכשאני מביט בראי
הרי אני עודני שותת רוטט בסודר
הצבאי. מתי הייתי ילד. כשאני שב אין בי מי
שיענה. הכל משתנה.
ככל שהימים חולפים אני שותה רעל התודעה, מקפד
חלומות נואשים. מתרגל לרוח הזמן, לרוח
הרעה.
בסודר הצבאי הייתי ילד בוער וחולם ולא ידעתי
כי חיל הייתי במלחמה.
ככל שהימים חולפים
איני זוכר על מה. רק בלילות צורבים בי פסוקים עשנים:
מה שלמדתי ושוררתי באגריפס . באליאנס כי"ח לבנים
כמה חודשים לפני צאת הספר שלי "תעודה נשכחת" פרסם אותו זיסי סתוי עורך המוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" ובחר לפרסם אותו תחת השם "ילד במלחמה". זיסי סתוי אכן היטיב לקלוע לרוח השיר. כילדים חיינו בעולם תמים ומאושר ולא ידענו שיש להילחם על ערכי העולם הזה.
השיר מספר על עולם משתנה, על אגריפס שאיבד מזוהרו וממלכותו. השער היה ברחוב כל ישראל חברים. עם הקמת הקניון , הוזז השער לרחוב יפו, סמוך לבנק, כפריט נוסטלגי בלבד וכזיכרון לחברת האליאנס שהוקמה ב-1860.
כילדים זכרנו את פרקי ההיסטוריה של האליאנס וכמה סייעה ליהודים בגולה, כמה נאבקה על ערכים של רוח ותרבות, יצאה למאבק באנטישימיות, הקימה מוסדות לחיזוק הזהות היהודית. אמנו סעידה שלמדה באליאנס בעיראק רוויה בזיכרונות מן המוסד בבגדאד וזוכרת עדיין פרקים שלמים של שירים בצרפתית.
אביה היה תלמיד חכם, אך בחר להעניק לבנותיו חינוך מוקפד וכולל, השכלה מערבית, ובכלל זה לימוד השפה הצרפתית. בכל בתי הספר שילבו באליאנס גם לימוד מקצועות שיסייעו ליהודים לחיות חיים מועילים ויצרניים.
דואר ישראל ידע להצדיע לבית הספר שלנו ולחברת האליאנס, ולאחרונה נערך טקס השקה לבול האליאנס בבית הספר של האליאנס בירושלים, ודברי הוקרה נישאו מפי מנכ"ל דואר ישראל אבי הוכמן. כיום נותרו זיכרונות ויפה שדואר ישראל בחר להנציח את פועלה של רשת האליאנס בארץ וברחבי העולם
